עשרות אלפי פליטים ומבקשי מקלט חיים בישראל, נוצרים ומוסלמים, רובם מאריתריאה ומדרום סודן. הם נמלטו מרדיפות פוליטיות מגיוס כפוי לטווחי זמן לא סבירים לצבא הפוגע בחייליו ועוד. בדרך לכאן הם עברו התעללויות קשות. כמעט כולם באזור תל-אביב, אך כ-2,000 מהם בירושלים. הססטיסטיקות של תחנת המשטרה "שרת" באזור דרום תל-אביב מעידים על כך שאחוז הפשיעה באוכלוסית מבקשי המקלט שם אינו שונה משמעותית מכלל האוכלוסיה, ושכמעט כולם מנסים לחיות במציאות נורמטיבית ככל האפשר במצבם. לגבי הירושלמים אין מידע רב – אך ההנחה היא שהמעטים שבירושלים נמצאים כאן כי מצאו עבודה בעיר. לרוב, הם עובדים בעבודות נקיון ואחזקה בארגונים שונים.
הויכוח לגבי מדיניות ישראל לגביהם בעיצומו. נזכור שהאמנה הבינלאומית שישראל חתומה עליה ושאינה מאפשרת את גירושן נכתבה בעקבות הקושי של מבקשי מקלט יהודים למצוא מקום שיקבל אותם בזמן מלחמת העולם השנייה – משפטנים ישראלים היו דומיננטים בניסוח האמנה בשנות המדינה הראשונות. למרות הדיון החם בנושא, ברור לכל שיש לדאוג להם, לא רק מסיבות ראויות של זכויות אדם, אלא גם כי כל שיפור במצבם החברתי והכלכלי יקרין חיובית על סביבתם.
בשיתוף עיריית ירושלים והמרכז הבין-תרבותי לירושלים, מופעל כיום מוקד לפליטים ולמבקשי מקלט בעיר. במוקד עובדת סוציאלית שמנהלת אותו, וכן מתנדבים. המוקד מתכלל את העיסוק בנושא בעיר, שלו שותפים כמה וכמה גורמים, כמו ההתארגנות למען מבקשי המקלט (קבוצה של מתנדבים שמסייעת כבר שנים רבות), "כל הנשמה", "בית-שמואל" ועוד. גם מערכת החינוך הירושלמית נרתמה לסייע לילדים שמגיעים אליה. בנוסף, המוקד מטפל בשלל מקרים פרטניים הקשורים לחוקי עבודה, בריאות, אשרות שהיה וכד'. בסיוע המרכז הבין-תרבותי, המוקד גם מעביר סדנאות כשירות תרבותית המתמקדות באוכלוסיה זו לגופים שונים.
אחרי תל-אביב (ששם הרוב המכריע של מבקשי המקלט בישראל) , ירושלים והמוקד הירושלמי (המשותף לעיריה, למרכז הבין-תרבותי, והיום גם בשיתוף CIMI) הקדימו ערים אחרות בישראל בהעסקת עובד ברשות המקומית שתחום עיסוקו העיקרי הוא סיוע למבקשי מקלט. כיום ישנם עובדים כאלו בערים נוספות, ובירושלים התרחב עוד צוות העיריה העוסק במבקשי מקלט. החסות של עיריית ירושלים מוערכת ומעידה על הבנה עמוקה של הצורך העירוני להתייחס ברצינות לנושא מורכב זה.
